הנאים המובילים בעיניך?

Amazing grace at the @ddd17-2025.bsky.social conference dinner

Heading to the third day of @ddd17-2025.bsky.social

איזה מקום נהדר זה

יש לי כדורים לכולסטרול לאיזה חמישה חודשים קדימה וכדורים ללחץ דם למשהו כמו שלושה. השאלה אם גם עוצרים את הדיקורים במכבי טבעי.

קרות?

הם אמרו שהם מיישרים קו איתם ולא ייתנו במה למוסדות ישראליים.

ותודה למארגני הכנס הבינ"ל החשוב שהבטחון שלי כל כך מטריד אותם ולכן הם מבקשים להסיר כל סממן של ישראליות, עד שהם שכחו לציין בפיסקה הלפני אחרונה שזה בגלל שהם מיישרים קו עם ה-BDS.

The full report is available here:
www.worldpressphoto.org/getmedia/8fc...

This investigation tells us that being “there” matters—that it’s important who saw what and when—and that in order to convey the full wrongs of war, you need to be in the right place, at the right time, and to press the button at the decisive moment.

In an age of AI-generated war images, deepfakes, and scrolling skepticism, this investigation stands out. At a time when witnessing has moved to digital social media feeds and truth often dissolves into virality, it’s rare to see a photo’s origin matter this much.

The new report, supported by meticulous research, spatial forensics, and camera analysis, doesn’t just question authorship—it restores accountability, and respect to the act of documentation and to the work of photojournalists.

Should a photographer document a child’s agony or rush to help? Who gets to decide how an image of suffering is used—or banned (As Facebook controversially did in 2016, citing child nudity over historical relevance)?

But this photograph has always provoked more than admiration. It forces a reckoning with the ethics of bearing witness: the uneasy tension between testimony and trauma, journalism and intervention.

Decades later, it has also taken on an afterlife—repurposed across platforms, reinterpreted through art, and even absorbed into internet meme culture.

Few images have shaped our visual memory of war like The Terror of War: the agonizing scene of a young girl, Kim Phúc, fleeing a napalm strike in Vietnam. The image became emblematic of wartime suffering, winning journalism’s highest honors and often credited with fueling global anti-war sentiment.

After more than five decades of attribution to Nick Út—who won a Pulitzer Prize and global renown for the image—his name has now been formally removed from the photo’s byline by World Press Photo, citing strong visual and technical evidence that he likely did not take it.

This week, World Press Photo released a seismic investigative report that casts new and sobering doubt on the authorship of one of the most famous photographs ever taken: The Terror of War.

*ממוצא

אבל אלו דוגמאות מאוד מגוונות. זה טוב, לא?

אנחנו עורכים עכשיו גיליון מיוחד שיוקדש למוות במלחמה. רוב הכותבות.ים מאפריקה או ממוצע אפריקאי.

יא חביבי תל אביב

》עכשיו נרצחים נכנס לשימוש. זה מדגיש עוד יותר את הנחיתות המוסרית של האויב ומחזק את הקורבנות שלנו, שלתחושתי לאחרונה משמשת כשריון מפני ביקורת.

מקווה שזה תורם לדיון.

במגבלות הפלטפורמה, אני נוטה להסכים עם מה שאמרתם.
א. גם לתחושתי זה חדש. נרצחים מזוהה יותר עם פלילים וטרור, פחות עם מלחמות.
ב. אם יש נרצחים, יש רוצח. זה קצת פחות מסתדר כשחפץ הורג ולא אדם (לפחות לא ישירות), ולכן עד עכשיו נרצחים פחות התאים.
ג. אבל רצח יותר חמור מוסרית, ולכן כדי להדגיש את הפסול 》

כאילו שאין לי מחויבויות כתיבה אחרות בגלל כל המלחמות והמוות המדכא הזה...

לא. זה חדש.

בבת ים נרצחו; בטמרה נהרגו.

כשהם לא היו ערבים

עת קציר הגיעה

ובטנא שלנו